כילדים בתנועת "הצופים" בעכו , נהגנו בערב יום השואה ללכת ברגל מעכו לקיבוץ לוחמי הגטאות שם נערך הטקס המרכזי.
היה משהו מאוד סוריאליסטי , בנוער העצום ורב הזה מבתי הספר ומתנועות הנוער,
שצעד בצדי הכביש והתכנס לפני הבמה, על הדשא הגדול בקיבוץ כמו בהפנינג ענקי...
היו לחשושים רבים בקהל , לחשושים של חברים שנפגשו על הדשא,אבל היו רגעים שכל הקהל הרב והעצום הזה,
קם כאיש אחד על רגליו, הקשיב ללא רחש, בדממה חותכת וקיבל ביראת כבוד את הורדת הדגל לחצי התורן
ואת מטחי הכבוד של החיילים שעמדו על החומות.
בהתחלה הטקס הזה היה בשבילנו (הנוער) ,גם הזדמנות להיפגש בצדי הדרך ועל המדשאה עם החברים.
אבל ככול שנקפו השנים וגברה ההבנה ,עמדנו שם מאוחדים בחולצות הלבנות שלנו ובדממה.
שמחת החיים התחלפה בעצב עמוק,בתחושה שזה לא נתפס מה שקרה לעם היהודי בשואה...
ככול שבגרנו, הבנו יותר ויותר את המשמעות המצמררת של מה שקרה.
הורים, ילדים, אחים, סבים, סבתות –שישה מיליון אנשים שנספו בשל היותם יהודים...
עם שלם שעבר שואה ותקומה....
במבט לאחור ועם התובנות שיש לי היום ,אני יודעת ומבינה את תכלית הבחירה הקולקטיבית של העם היהודי.
אני גם יודעת ומבינה שחיים בקרבנו השרידים האחרונים של ניצולי השואה ההיא
וגם חיות בקרבנו נשמות שנספו בשואה ובחרו להתגלגל כאן בארץ ישראל
והפעם כנשמות חופשיות בארצנו...(אני רואה את זה במעגלי צבעים במפות הנשמה)
אותם נשמות שהיו נשמות מוכות פיזית ורגשית.נשמות שבאו לכאן כדי לתקן...
לחוות את כבוד האדם וחרותו שנגזלו מהם אז...לחוות את האהבה שנלקחה מהם.
ללמוד לאהוב את עצמם ואת האחרים בצורה מאוזנת...
כל אחד ואחד מאתנו בדרך זאת או אחרת ,נושא עימו בדנ"א שלו את הטראומה הזאת של השואה ,
מה שעושה את החיים שלנו כאן בארץ שלנו ,במדינת היהודים, בעלי משמעות רבה.
"להיות עם חופשי בארצנו" - זה מחייב את כולנו לדאוג שיהיו ביננו אהבה וכבוד.
זה יכול לקרות רק אם נקבל באהבה ובכבוד את כל החלקים שבתוכנו.
נעשה שלום עם עצמנו. כן, גם שלום עם הניצוץ הזה בתוכנו .
ניצוץ של היהודי שהיה בשואה , שרד אותה וקם תקומה גדולה...
אז מדי שנה כשאנחנו עומדים דום בטקס יום השואה ,בזמן הצפירה כדאי שנזכור:
כבוד ואהבה לעצמנו , כבוד ואהבה לסביבה יבטיחו את שהותנו כאן במקום הבטוח שלנו – ארץ ישראל
לזכור ולא לשכוח!
