לכבוד שבוע הספר החלטתי: הגיעה העת לוידוי קטן...
אמנם לא וידוי חוצב להבות כמו הוידוי של אלכסנדר פן .
ברור לכולם כמו שתים ושתים, שלא יובילו אותי בסופו בנחושתיים..ובכל זאת וידוי.
כבר בכיתה ב' התנוססו על אפי הג...משקפיים במספר די גבוה.
הסיבה נעוצה כמובן בתאוות הקריאה שבערה בי.
לעת לילה, כשאימי היקרה הייתה מכבה את האור,נהגתי לשלוף מתחתית המזרן פנס קטן ולאורו המשכתי לקרוא בספרי המרתק.
סיפורי הרפתקאות, שירה ופרוזה, רומנים ובלדות – כל אלה הקסימו אותי והציתו את דמיוני.
עם אנייד בלייטון ו"החמישה הסודית והכלב" הפלגתי להרפתקאות.
פתרתי תעלומות עם ה"שביעייה הסודית" ועם "חסמבה ".
עם ז'ול ורן גיליתי אוצרות ,עם פוצ'ו ו"חבורה שכזאת" חלמתי על הקיבוץ ובגיל ההתבגרות הזדהיתי עם "נשים קטנות", "אן מאבונלי" ו"נערות בחברה".
בשיעורי הספרות שהיו אהובים עלי, נהגתי להתווכח עם המורה למה התכוון המשורר כשכתב : "צנח לו זלזל על גדר וינום" וממי רחל המשוררת רצתה ילד קטן "שחור תלתלים ונבון".
בשיעורי המתמטיקה השנואים , המספרים היחידים שהכרתי היו מספרי העמודים בספר שהיה על ברכי...
אבל, הנה הוידוי האמיתי במחילה מכם: אתם יושבים?כתולעת ספרים אמיתית, שני המנויים שהיו לי בספריה העירונית – לא הספיקו.
זאת הסיבה, שמדי יום , נהגתי להיכנס לספריה העירונית עם מעיל גדול ולבחור 3 ספרים.
ספר אחד הסתרתי במעיל ואת השניים האחרים העברתי דרך הספרנית שלא שיערה בנפשה כי הילדה המשקפופרית, המנומסת והחנונית, מסתירה ספר נוסף מתחת למעיל.
טוב, להגנתי אני יכולה להגיד, שלא הייתה זאת ממש גנבה - למחרת שוב הסתתר הספר הנוסף תחת המעיל הגדול וחזר אחר כבוד למקומו בספריה לאחר שבלעתי אותו בשקיקה.
הנה סיפרתי לכם. אבן נגולה מעל ליבי.
זה הדבר היחיד בחיי שלקחתי ללא רשות ולא מבינה עד היום איך היה לי אומץ לעשות זאת.
היום, בעידן ה-4 במאה , כשקונים ספרים בקילוגרמים וחיים נחמן ביאליק - המשורר הלאומי מתהפך בקברו , ליבי נחמץ.
אני נזכרת בילדה הקטנה שכל כך אהבה וכיבדה את המילה הכתובה.
נזכרת ,מתגעגעת ומשתוקקת להחזיר עטרה ליושנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה