זאת הדרך שלי

לפני 23 שנים, בני הבכור עלה לכיתה א'.
אני זוכרת את ההתרגשות הרבה שאחזה בי, את התקווה שיהיה לו קל.
את המפגש המרגש בכיתה עם כל ההורים והילדים ואז,את הרגע בו אומרים שלום ומשאירים מאחור ילד מרוגש, חושש ומתלהב כאחד.
התפללתי שיצליח. שיצליח בלימודים, שימצא לעצמו חברים, שיאהבו אותו, שיסתדר עם המורים.
רק את הדבר החשוב ביותר שכחתי להזכיר בתפילתי (כמובן מחוסר מודעות).
שילמד ליהנות מהדרך, כלומר, ליהנות מהרגע.
כי להציב מטרות ולרצות שיתגשמו זה חשוב ביותר, אך חשוב לא פחות, כשאנו צועדים לקראת מטרה ליהנות מהדרך.
במהלך 23 השנים שחלפו,למדתי כי לפעמים הדרך חשובה יותר מהמטרה עצמה.
תחשבו על כך, אילו היו מודיעים לכם שנותרו לכם שבועיים לחיות- כיצד הייתם נוהגים?כמובן עוצרים, נושמים,נהנים מכל רגע. הופכים כל רגע בשבועיים האלה לחוויה שיש לנצור – לרגעים קסומים.
אילו בני הבכור היה עולה עכשיו לכיתה א', הייתי מתפללת עבורו ומבקשת שבדרך להשגת מטרותיו החשובות לא ישכח ליהנות מהדרך .
כי רגע שעובר איננו חוזר.
מברכת את כל הילדים שמתחילים את דרכם בבית הספר.
מברכת אתכם המבוגרים.
אל תבזבזו את הרגעים שחולפים לימדו ליהנות מהדרך.

הורים וילדים יקרים, שתהיה לכם שנת לימודים מלאה בהנאה ובחוויות קסומות