לפני שבוע זה קרה:
בני האמצעי סיים את חוק לימודיו. בית הספר התיכון מאחורינו.
ישבתי במסיבת הסיום נרגשת ולא יכולתי להתאפק. העיניים זלגו דמעות של שמחה.
זוכרת אני את דרך החתחתים אותה עבר. כשעזבנו את הקיבוץ, הוא היה ילד בן 11.פצוע, מגייס את כל כוחותיו כדי לשרוד.
מעגל הצבעים שלו היה קטן. מהות קטנה ועצובה שאינה ממומשת.
עברו 7 שנים מאז, 7 שנים של עבודה מאומצת.
לפני שנה, ציירנו שוב את מעגל הצבעים האינדיאני. השינוי וההתפתחות היו בולטים לעין- מעגל גדול ויפה. מתנות ממומשות בצורה מאוזנת ומתנות מופלאות שנתגלו בשיעור הגדול שעבר.
ללא ספק, ילדי עבר כברת דרך אמיתית.
אני מרשה לעצמי לשמוח, כי זה לא מובן מאליו.
אנו מתווים דרך לילדינו, תומכים, מאפשרים ותפקידם לקחת את מה שנחוץ להם בהתאם לחוזה הנשמתי שלהם.
לא בהכרח ייקחו את מה שאנו מתכוונים שייקחו. אין לנו שליטה על מה שיבחרו לקחת ועל הכיוון בו ייבחרו לצמוח.
כדברי המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן: "נשמתם אינה שייכת לנו אלא מסתופפת בבית המחר".
לסיום שנות בית הספר הללו ,בחר בני לכתוב שיר המרמז על התחלה חדשה ונפלאה עבורו
"כשאפרוש כנפיים
ואעוף אל השמים
זה יהיה כל כך נפלא.
התהליך קשה כפליים
אז תחזיקו ידיים
אל תחששו מנפילה"
ואני מקשיבה לשיר בן יקר ויודעת שעבורך השמיים הם הגבול.
